יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס המכונה "אבו-מאזן" מנסה להצטייר תמיד כאיש חביב ורודף שלום, אלא שהנאום בין השעתיים שנשא אמש בפני המועצה המרכזית של אש"ף, גילה שמדובר בזקן נרגן.

הדברים שלו הגיעו על רק שני דברים. ראשית ההכרה המציאותית של טראמפ בירושלים כבירת ישראל, ושנית החלטתו לקצץ את הסיוע הניתן לאונר"א – הגוף האמון לסיוע לפליטים פלסטיניים של האו"ם לכדי 65 מיליוני דולרים "בלבד".

לפני שניגע בדבריו של אבו-מאזן עצמם, כדאי לעשות סדר בדברים ולהבין את צביעותו ואת הצביעות של העולם מול ישראל. בעוד לכל הפליטים שבעולם ישנה נציבות אחת בשם UNHR (נציבות האו"ם לפליטים) – ולא משנה אם הגיעו מסוריה ומעיראק, מאפגניסטן או מאיראן, מהפיליפנים, מסודן, מקוסובו או מאיי מרשל – לערביי יו"ש שנמלטו מכאן במלחמת העצמאות יש סוכנות בפני עצמה, בשם UMRWA (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב). הסוכנות הזו אגב היתה אמורה להיסגר כבר ב-1952! אבל בכל 3 שנים היא מקבלת ארכה נוספת, וחוזר חלילה.

למה? רשמית, כדי לעזור לפליטים הנדכאים. בפועל, כדי להנציח את הנרטיב של עם פלסטיני מסכן ונרדף מול כוחות הרשע הישראלים ומול היהודים החמדנים שרוצים להשתלט על העולם.

אבל זה עוד כלום. סוכנות האו"ם לפליטים עוזרת רק למי שגורש ממקום לידתו הטבעי, בעוד UMRWA מכירה כפליטים גם באלפי מהגרי עבודה ערבים (ובעשרות אלפי צאצאיהם) שהגיעו לכאן בין 1946 ל-1948, למרות שלא נולדו כאן. ואם עוד לא התעצבנתם כדאי שתדעו שבעוד הסוכנות לפליטים של האו"ם לא מכירה בבני הדור השני של הפליטים – כפליטים, ובעוד היא עוזרת להם לקבל אזרחויות במדינות אליהן נמלטו ומרגע קבלת האזרחות ניטל מהם מעמד הפליט, במקרה שלנו גם בני הדור הרביעי של הערבים שברחו מכאן ב-48 מוכרים כפליטים והסוכנות מכירה בהם כפליטים גם אם קיבלו אזרחות במדינה המארחת (דוגמת ירדן, סוריה, לבנון ועוד).

וחזרה לנאום שהתחיל בסילוף ההיסטוריה, עניין שלא זר לאדם שהדוקטורט שלו בנוי על הכחשת השואה. "החליטו להביא את היהודים מאירופה לכאן כדי לשמור על האינטרסים של האירופים באזור" אמר הפרטנר לשלום. "עמי אירופה ביקשו מהולנד, שהיה לה אז את הצי הגדול בעולם, להעביר את היהודים לכאן, לארץ שלנו". וכאילו לא די בכך הוא גם הביא ציטוט מפילוסוף מצרי שטען מבלי להסתמך על עובדות כלשהן כי "ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי שאין לו קשר ליהודים".

אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת האש והגופרית שירה אבו-מאזן לעבר נשיא ארה"ב, כאילו היה תגר בשוקה של רמאללה. "ראיתי ציוץ בטוויטר של טראמפ שהם לא מביאים עוד כסף לפלסטינים מפני שאנו מסרבים למשא ומתן. יח'רב ביתכּ (יחרב ביתך). איפה דיברת איתי על זה? בטלפון? בטלוויזיה?. לא נקבל את העסקאות שתציג לנו ארה"ב, וגם לא את התיווך שלה אחרי הפשע שביצעה נגד ירושלים".

אבל אבו מאזן לא נרגע שם ומטראמפ הוא עבר לעלוב גם בשגריר האמריקני החדש דייוויד פרידמן. "השגריר האמריקני כיום בתל אביב, אומר שאין כיבוש. שישראל בונה באדמתה. הוא ביקש ממחלקת המדינה שלא תשתמש במילה 'כיבוש'. ביקשו ממני לקבל אותו. אמרתי להם: 'אותו? לא. לא אקבל אותו, לא כאן, לא בעמאן ולא בוושינגטון'".

אם לנתח את הדברים הרי שיש כאן שילוב בין השניים. ראשית ובעיקר כעס אמיתי כלפי טראפ שלא מוכן עוד ללטף את אבו מאזן ואת ערביי יו"ש, תוך שהוא מדיח אותם הלכה למעשה מהמעמד המיוחד ורווי תשומת הלב שהיה מנת חלקם ומעמידם נוכחה מול המציאות, ויחד עם זאת גם רצון להראות לפרטנר החדש – ארגון הטרור חמאס, שהוא הולך לעשות לישראלים ולאמריקנים חיים קשים.

זעקת הקוזק הנגזל, גרסת 2018. ואם זה לא היה הפרטנר שלנו, גם אנחנו היינו צוחקים.